<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' נדה ושאר עריות פרקים ג'—ט'</h1>
<h2>דף יח:</h2>
[פרק ז']. אע"פ שאין אשה מטמאה מן התורה בנדה וזיבה עד תרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, מכל מקום מדברי סופרים הרואה כתם על בשרה או על בגדיה אע"פ שלא הרגישה וגם בדקה ולא מצאה דם טמאה בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא. וכל הרואה דם בלא עת וסתה ורואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות. בדקה בתוך זמן זה ומצאת טהור טמאה למפרע (תוך) [עד] זמן בדיקה. ולא מטמאה (רק) [את] בועלה למפרע, ולא מונה לנדתה או לכתמה רק מעת שראתה הדם והכתם. וכל הרואה כתם מקולקלת, שמא מהחדר בא ונתקלקלה וסתה. הרואה דם בשעת וסתה לא מטמאה למפרע רק בשעתה בלבד, וכן מעוברת משיוכר עוברה שלשה חדשים, וכן מניקה כ"ד חדש אפילו מת בנה או גמלתו או נתנתו למניקה, וכן בתולה שלא ראתה דם מימיה, אע"פ שראתה מחמת נשואין או מחמת לידה, וכן זקינה שעברו עליה צ' יום סמוך לזקנתה, ואיזו היא זקינה כל שקוראין לה זקינה ואינה מקפדת. מעוברת ומניקה וזקינה כתמן כראייתן ולא מטמאה למפרע. בתולה שלא ראתה מימיה ועדיין קטנה כתמה טהור עד שתראה דם שלש וסתות.
כתם הנמצא על בשרה אין לה שיעור, ושנמצא על הבגד לא מטמא עד שיהא כגריס הקלקי שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות שהן שלש על שלש, היה פחות מכשיעור זה טהור. וטפין טפין אין מצטרפות, היה ארוך מצטרף. ואומר ר"י, שזה דווקא אם נמצא על עד שבדקה בו, אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפילו ר' אליעזר ב"ר צדוק דאמר [נדה נ"ח ע"ב] משוך בכל שהו טמא, מודה שטהור עד כגריס בחלוק וסדין, מדקאמר בתוספתא [שם פ"ז ה"ד], ר' אליעזר ב"ר צדוק אומר, משוך טמא בכל שהו מפני שהוא דם הקנוח משמע דווקא הכתם שמקנחת בו.
כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה טהור ואינה חוששת לו. כגון שישבה על גבי כלי אבנים או על כלי אדמה וכלי גללים או על עור הדג או כלי חרס מגבו או על בגד שאין בו שלש על שלש, ונמצא עליהם דם טהורה אפילו ב(ו)דקה הקרקע וישבה עליה ונמצא כתם על הקרקע שעמדה טהורה. כלי שאינו לבן, כגון בגדי צבעונין, אין חוששין לכתם הנמצא בהם, לפיכך תקנו לאשה שתלבש בגדי צבעונין להצילה מדין הכתמים.
כתם שנמצא על בשרה אינו מטמא עד שימצא כנגד בית תורפה, כגון על עקיבה, שאיפשר שנגע בבית תורפה בעת ישיבתה, וכן על שוקה ועל פרסותיה מבפנים ועל גודל רגלה וכן כל מקום שאיפשר שנתן עליו דם נדתה כשתהלך ונמצא שם טמאה. וכן נמצא על ידיה אפילו על קשרי אצבעות ידיה טמאה, שהידים עסקניות הן. אבל נמצא דם על שוקה ועל פרסותיה או מן הצדדין וכ"ש מן הירכים למעלה טהורה, שאין זה אלא דם שנתז ממקום אחר. כתם שנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או שהיה עגול או שהיה טפין טפין או שהיה ארך הכתם על רוחב הירך או שהיה נראה כאלו הוא ממטה למעלה, הואיל והוא כנגד בית תורפה טמאה. ואין אומרין אלו היה מן הגוף לא היה כזה, שמחמירין בו אע"פ שהוא ספק כיון שנמצא במקומות אלו.
כתם הנמצא על חלוקה מחגור ולמטה טמאה, מחגור ולמעלה טהורה. על בית ידה, אם מגיע כנגד בית התרפה טמאה ואם לאו טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, כל מקום שימצא בו הדם טמאה. וכן אזורה כל מקום שימצא בו הדם טמאה. היתה לובשת חלוק אחד ושהה עליה שלשה ימים או יתר בלא עת נדתה ומצאה בו שלשה כתמים או כתם אחד גדול שיש בו שיעור שלש כתמים ספק זבה, שמא כתם נטף ממנה בכל יום. וכן לבשה ג' בגדים בדוקים, ושהו ג' ימים עליה בימי זיבתה, ומצאה כתם בכל אחד מהם אע"פ שזה כנגד זה ספק זבה. מצאה כתם ואין בו כדי שלשה כתמים, אם בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון ומצתה טהורה ולא בדקה חלוקה, [וביום השלישי] (ו)מצאה זה הכתם לא תחוש לזיבות, לא בדקה בין השמשות הואיל ושהה חלוקה עליה שלשה ימי זיבה בלא בדיקה תחוש ואע"פ שאין הכתם כדי שלשה כתמים. מצאה כתם על חלוקה היום וראתה דם שני ימים רצופין, או שראתה שני ימים ובשלישי ראתה כתם ספק זבה.
הרואה כתם ואחר ראתה דם תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, אפילו בדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאה טהור. אבל הרואה כתם אחר כתם תוך כ"ד שעות לא תתלה כתם בכתם, אם לא שבדקה ביניהן, שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים אין מצטרפין למניין זיבות. כיצד, ראתה כתם ערב שבת בשעה ראשונה מן היום, אע"פ שלא בדקה עצמה ולא יודעת אם טהורה היא או לא, וראתה דם (ו)אחר כך עד שעה ראשונה מיום השבת לא מונה לכתם, אך תולה הכתם בראייה. ואם ראתה באחד בשבת ובשני בשבת תהיה זבה. ראתה (כתם) [הדם] יום שבת בשעה שנייה טמאה שני ימים ער[ב] (ב)שבת שמצאה בו הכתם ובשבת שראתה הדם, שהרי [אין] שניהם בתוך מעת לעת. ואם ראתה דם באחד בשבת חוששת לזיבות.
לא ראתה דם בשבת, אבל ראתה כתם אחד בשעה ראשונה מיום השבת, אם בדקה עצמה בערב שבת ומצתה טהור לא מונה רק לכתם אחד שהוא ביום השבת, הואיל ושניהם בתוך מעת לעת, ואם לא בדקה ולא ידעה אם הפסיקה טהרה מביניהם, מונה לערב שבת ואם ראתה באחד בשבת חוששת לזיבות. ראתה כתם שיני בשעה שנייה ביום השבת, בין בדקה בין לא בדקה טמאה שני ימים, שהרי אין שניהן בתוך מעת לעת, ואם ראתה באחד בשבת אחר מעת לעת תחוש לזיבות. ראתה בשעה ראשונה מאחד בשבת כתם (אם הפסיקה ב)שלישי מיום שלישי, אם הפסיקה ביניהן טהרה לא יצטרפו ולא תחוש לזיבות, אבל אם לא בדקה תחוש.
כל כתם הנמצא על הבגד שיש לתלות בשום דבר, כגון ששחטה בהמה חיה ועוף, או שנתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העוסקין בהן, או שעברה בשוק של טבחים או עיר(ה) שיש בה חזירים ובאין לה תמיד, [ואפילו] שלבשה חלוקין ונמצא הכתם על התחתון תולה באלה וטהורה, אין לה במה לתלות אפילו נמצא הכתם בעליון ולא בחלוקין תחתונים טמאה. ספק עברה או (אפילו גויה) ספק נתעסקה בדבר שיש לתלות אינה תולה. השאילה חלוקה לנדה [אפילו גויה] או לזבה קטנה ביום טמא שלה, או ליושבת על דם טוהר, או לבתול(י)ה שדמיה טהורים וחזרה ולבשתו קודם בדיקה ומצאה כתם תולה בהם. אבל השאילה לזבה קטנה ביום השמור או לזבה גדולה (בין) [בז'] נקיים שלה, השואלת והמשאלת מקולקלת, שמא מזו או מזו. השאילה ליושבת על הכתם לא תולה בה, שאין תולין כתם בכתם. מי שבדקה חלוקה ועצמה ומצתה טהור והשאילה לחבירתה ולבשתו וכשהחזירתו לבשתו ונמצא בו כתם, השואלת טמאה. ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ונמצא בו כתם אם מגיע כנגד התרפה טמאה ואם לאו טהורה, שכתם זה של קצרה הוא. שלש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ונמצא עליו כתם, וכן ישנו במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות. ואם בדקה אחת עצמה ומצאתה טהורה היא טהורה וחברותיה טמאות שלא בדקו.
אע"פ שאין לתלות הכתם בשום דבר לא יטמא עד שיודע שהוא דם. נסתפק שמא צבע הוא מעביר עליו שבעה סממנין על הסדר, א' רוק תפל, והוא מי שלא טעם כלום מתחלת הלילה והוא ישן כל חצי הלילה האחרון, למחר קודם שאכל אם לא יצא רוב דבורו עד שלש שעות ביום, נקרא רוק תפל. ב' לעיסת גריסין של פול, והוא שילעוס גריסין עד שיתערב עם הפול לרוק הרבה מפיו. ג' מי רגלים שהחמיצו אחר שלשה ימים או יותר. ד' נתר. ה' בורית. ו' קמוניא. ז' אשלג. וצריך לכסכס שלש פעמים על כל סם ומוליך ומביא בכל כסכוס. העבירן שלא כסדר או העבירן כאחת לא עשה כלום. הקדים אחרונים לראשונים, אלו שהעביר באחרונה שהן הראשונים עלו לו ומעביר עליהן האחרונים שהקדים עד שיעברו השבעה על הסדר.
כתם הנמצא על בשרה, אפילו מחגור ולמעלה ספיקו טמא, אם לא שנמצא אף בבגד, ואפילו עסקה בדברים שכתבתי שיכולה לתלות בכתם בגדה, שאם היה מאותן דברים היה נמצא על בגדיה וכיון שנמצא על בשר ולא על בגדיה טמאה. היתה בה מכה אע"פ שחיתה, אם יכולה להתגלע ולהוציא דם תולה בה, ואם המכה על כתפה והכתם בשוקה, אין אומרים נגעה במכה ונגעה במקום זה, שאין מחזיקין דם ממקום למקום, בין בגופה בין בבגדה, ולא תולה בכל כיוצא בזה.
ותולה במאכולת, שתאמר דם מאכולת הוא עד כגריס, ואם הכתם יותר (בגריס) [מכגריס], אפילו המאכולת רצוצה בכתם לא תולה בו. ותולה בבנה ובעלה שעסקו בדם או שיש בם מכה ואומרת, הן נגעו בה ולא ידעה. שתי נשים שעסקו בצפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם ונמצא על כל אחת כתם כסלע שתיהן טמאות. עסקה בדם שלא יכול להיות ממנו כתם יותר כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסים תולה בו כגריס וכגריס אחד במאכולת. נמצא הכתם יותר משני גריסין טמאה. נתעסקה באדום לא תולה בשחור, נתעסקה בעוף שיש בה מיני דם הרבה ונמצא עליה מראה אחד מהן תולה בו.
כל הטמאה משום כתם, אם מצאה הכתם בימי נדתה ספק נדה ויושבת שבעה וטובלת בליל שמיני ותשמש. מצאה בימי זיבתה ספק זבה גדולה או קטנה ויושבת יום אחד אם היתה קטנה או שבעה נקיים אם היתה גדולה. והכל מדברי סופרים. לפיכך הבא עליה במזיד מכין אותו מרדות ופטור מקרבן.
[פרק ח']. כל היולדת, חי או מת ואפילו נפל שנגמר צורתו וזה בארבעים יום ולא בפחות, אפילו לא ראתה דם טמאה כנדה. אם זכר טומאת זכר ואם נקבה טומאת נקבה. זה המפלת אפילו ביום ארבעים אינה טמאה לידה, וכ"ש קודם ארבעים. הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש, ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה. שפיר מרוקם הוא תחלת בריאתו של אדם, שגופו כעדשה ושתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקין זה מזה, ושני חוטמיו כשני טפי זבוב מקורבין זה לזה, ופיו פתוח כחוט השערה, וחתוך ידים ורגלים אין לו. אם הפילה כך תשב לזכר ולנקבה. נתבארה צורתו יותר מזה ועוד לא ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים רק בשמן, שהשמן מצחצחו. ומביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום ממטה למעלה, אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם ראה באותו מקום כשעורה סדוקה נקבה היא ואין צריך בדיקה. ובכל אלו נפלים אין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר הוולד.
המפלת חתיכה לבנה, אם נקרעה ונמצא בה עצם טמאה. המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא בשר, הואיל ואינו מרוקם אין חוששת לולד. נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר, אפילו יצאו האברים כסדרן, רגל ושוק ואחר ירך אין טמא הלידה עד שיצא רובו. יצא ראשו כלו כאחת הוי כרובו. ואם לא נחתך ויצא כדרכו, משתצא רוב פדחתו הוי כילוד ואע"פ שנחתך (ו)אחר כן. הוציא העובר ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד רובו.
יוצא דופן אין אמו טמאה לידה, וכ"ש שאין לה ימי טוהר, שנאמר [ויקרא י"ב], כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת. המפלת כמין בהמה חיה ועוף ופניו כמו המצח והגבינם והעינים והלסתות וגבות הזקן כפני [אדם], אע"פ שהפה והאזנים והאף ושאר הגוף דומה לבהמה וחיה ועוף, הוי ולד. ותשב לזכר כזכר ולנקבה כנקבה. ואם אין ידוע בין זכר לנקיבה תשב לשניהם. ואם אין פניו כפני אדם אע"פ ששאר גופו דומה לאדם בידיו ורגליו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה. המפלת דמות נחש, הואיל וגלגל עיניו עגול כשל אדם, או דמות שיש לו כנפים של בשר טמיאה לידה. המפלת דבר שנברא בעין אחת ויד אחת מן הצד, הוי כחצי אדם וטמאה לידה. ואם היו באמצע טהורה לידה, שזה כבריה אחרת. נברא (ועינו) [ושטו] אטום או היה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום, או גלגלתו אטומה או פניו טוחות ואין בהן היכר פנים, או שיש לו שני גבין ושתי שדראות או הפילה [בריית ראש שאינו חתוך או יד שאינו חתוך, כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה. אבל אם הפילה] יד חתוכה ורגל חתוכה, חזקתה מולד שלם ומצטרפין רוב אבריו.
סנדל שדברו חכמים הוא שפעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהן האדם חתיכה כמו לשון השור ותהיה כרוכה על מקצת הוולד, שאם נוצרה חתיכה לבדה בלא וולד אין זה סנדל. ופעמים יכה המעוברת דבר על בטנה ויעשה העובר כסנדל ופעמים יהיה לו היכר פנים ופעמים ייבש הוולד וישתנה ויקפאו עליו דמים שלא ישאר בו היכר פנים. שליא שדברו חכמים היא כמו חמת שבתוכו הוולד נוצר ומקיפתו עם הסנדל אם יש עמו סנדל, וכשיגיע זמנו לצאת קורעה ויוצא, ובתחלת בריאתה דומה לחוט של ערב וחלולה כחצוצרת ועבה כקורקבן תרנגולין ואין פחותה מטפח. המפלת זכר וסנדל עמו אע"פ שאין בסנדל היכר פנים תשב לזכר ולנקיבה, שמא סנדל זו נקיבה. המפלת שליא, אע"פ שאינה עצמה ולד, תשב לזכר ולנקבה שאין שליא בלא ולד. הפילה נפל ואחר הפילה שליא, חוששין לשליא והוי כולד אחר, שאין תולין השליא רק בולד של קיימא. ילדה ולד קיימא והפילה שליא אחר כ"ג ימים תולין אותה בולד ואין חוששין לולד אחר, שהוולד קרע השליא ויצא.
הפילה שליא (תחללי) [תחילה] ואחר ילדה ולד קיימא חוששין לשליא שהיא ולד אחר ולא יתלוה בולד הבא, שאין דרך שליא לצאת לפני הולד. יצא מקצת שליא ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מיום ראשון ואין נותנין לה ימי טהרה רק מיום שני להחמיר. הפילה דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בו אין חוששין לולד, אינה קשורה מטילין עליה חומר שני ולדות, שאני אומר, שמא נימוח שפיר מרוקם שהיה בשליא זו ושמא נימוחה שליא של שפיר זה שהוא דמות בהמה חיה ועוף. כל אלו שחוששין לשליא אין נותנין לה ימי טוהר. וכל שהפילה דבר שאינו ולד או שפיר תוך ארבעים יום שלא נגמרה צורתו (ו)אם יצא עמהן דם הוי נדה או זבה ואם יצא יבש בלא דם הוי טהורה.
מי שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה. טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. ילדה תאומים, אחד זכר ושני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה. האחד נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לנקבה בלבד, שטומטום ואנדרוגינוס ספק הם זכר או נקבה. מעוברת שאין ידוע מה ילדה, כגון שעברה בנהר והפילה [שם או שהפילה לבור או שהפילה] וגררתו חיה תשב לזכר ולנקבה, (ו)לא הוחזקה מעוברת והפילה ולא ידעה מה, ספק יולדת היא ותשב לזכר ולנקבה ולנדה. כל מקום שאמרנו תשב לזכר ולנקבה כך דינה, אסורה לבעלה שבעה ימים ודאי ואחר כך שבעה ימים בספק, ולא יהיו לה ימי טוהר רק עד ארבעים יום כיולדת זכר, ומכאן ואילך דמה ספק נדה או זיבות אם בימי זיבה הוא. ראתה ביום פ"א ספק נדה ותשב שבעת ימי נדה, שמא נקבה ילדה שאין וסת נדות עד לאחר מלאת. כל מקום שבארנו תשב לזכר ולנקבה ולנדה כך דינה, אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקיבה, ואם ראתה בפ"א או בע"ד או במ"א אע"פ שראתה ביום ל"ד ספק נדה ואסורה לבעלה עד ליל מ"ח ביום כיולדת זכר. ואין לה ימי טוהר כלל, כנדה שלא ילדה. וכל דם שתראה מיום שהפילה עד פ' יום, בימי נדה ספק נדה, בימי זיבה ספק זבה, שכל ימי מלאת אין בהן וסת. וכן אם ראתה ביום פ"א הוי ספק נדה, אע"פ שלא ראתה רק יום אחד, וכשיקבע וסתה אחר השמונים יסור קלקולה ותחזור להיות נדה ודאית או זבה ודאית. וכן מיום שהפילה עד שבעה ימים תהיה נדה ודאית אם הפילה בתוך ימי נדה.
דם בתולים כדם חבורה, שאינו לא דם נדות וזיבות ושאינו מן המקור. וכך הדין, נשאת קטנה בין ראתה דם בבית אביה בין לא ראתה מימיה מותרת לבעלה [עד שתחיה המכה וכו', ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה הרי זו נדה. נשאת כשהיא נערה אם לא ראתה דם מימיה הרי זו מותרת לבעלה] ארבעה ימים ביום ובלילה אע"פ שהדם שותת והוא שלא חיתה המכה. ואם ראתה דם בבית אביה ואחר נשאת אין לבא עליה רק בעילה ראשונה ובועל בעילת מצוה ופורש. ויהיה דם בתולים זה כאלו הוא תחלת נדה. בוגרת שלא ראתה מימיה נותנין לה כל לילה הראשון. ארבעה לילות שנותנין לנערה שלא ראתה דם אע"פ שהן בסירוגין, בועל לילה וממתין אפילו שנים או שלשה חדשים ובועל לילה שנייה והוא שלא חיתה המכה. וכן קטנה שנותנין לה עד שתחיה המכה אפילו לא חיתה שנה בועל כל השנה בין בסרוגין בין יום אחר יום. קטנה שנשאת ונעשית נערה תחת בעלה ועדיין הדם שותת מחמת המכה, כל שבעל כשהיא קטנה נחשב כלילה אחת ומשלים ארבעה ימים בימי הנערות. ואפילו השלשה ימים שנותנין לה בימי הנערות בסרוגין ובעל בכל שני חדשים לילה אחת מותר אם לא תחיה המכה. וכך אירע אם חיתה, אם רואה הדם בעת שתעמד, או שתשב על קרקע, אבל כשתשב על כרים וכסתות לא תראה, עדיין לא חייתה המכה. פסק הדם ולא ראתה כלל אפילו עומדת ויושבת על גבי קרקע, חייתה המכה, ראתה אפילו יושבת על כרים וכסתות אין דם זה מכה רק דם נדה.
היתה רואה בעת תשמיש הוי מחמת המכה. שמשה ולא ראתה ואחר כך ראתה שלא מחמת תשמיש הוי דם נדה. הבועל בתולה ולא יצא ממנה דם וחזר ובעלה ויצא דם אפילו היתה קטנה הוי דם נדה, שאלו היה דם בתולים היה בא בתחלה. הבועל פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ויצא דם הוי דם בתולים.
[פרק ט']. כל דיני נדה וזבה שבארנו דין תורה הוא והיו דנין כך בימי בית דין הגדול, שנאמר [דברים י"ז], כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין, פי' בין דם נדה לדם זיבה, ו(י)היו משמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי נדה וזיבה. והיה טורח גדול בדבר, ובימי חכמי התלמוד נסתפקו בראיות הדמים ונתקלקלו הוסתות, שלא היה כח בכל הנשים לספור כהוגן וגזרו שיהיו כל ימי האשה כימי זיבה. ועוד החמירו ונהגו כלן בכל מקום שיש ישראל, שכל בת שתראה אפילו טפת דם כחרדל, דהשתא ליכא לספוקי שמא ראתה אמש ואתמל והוי זבה דא"כ היתה רואה יותר אבל החידוש אינו מטפת דם שפשיטא דמטמאה בכל שהו, כיון שפסק הדם סופרת ז' ימי נקיים אפילו ראתה בימי נדה, בין ראתה יום אחד או שנים או שבעה כלן או יותר, משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני, אע"פ שהיא ספק זבה, או ביום השמיני אם היה שם דוחק, כמו שפי' בהלכות מקוה, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה. ואם טבלה בז' ימי נקיים, אע"פ שהן ספק, כאלו לא טבלה. ואם טבלה בשביעי, אע"פ שאסור לעשות כן לכתחלה שמא יבא לבעול בשביעי אחר הטבילה, הואיל וטבלה בזמנה אפילו היתה זבה ודאית עלתה לה טבילה.
וזה לשון רבינו ברוך, ממנהגינו בזמן הזה אפילו רואה טפת דם כחרדל או כתם דם בחלוק או בסדין סופרת שבעה נקיים מלבד יום שפסקה בו, ולערב יום שפסקה תבדוק עצמה להפריש בטהרה ולמחרת תתחיל לספור שבעה נקיים רצופין. ולכתחלה בודקת עצמה ערב כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה ובקר (שיש) [כשעו]מדת ממטתה כל ימי ז' ספירה. וכך תבדוק, תקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ומכניסה באותו מקום בעומק לחורין ולסדקין ובלילה תשים סדינין לבנין במטתה ותלבש חלוק לבן בכל שבעת ימי נקיים, ואם מצאה שום כתם במטלית שבודקת בו או בחלוקה או בסדינה אפילו יום שביעי, סותרת כל מה שספרה וצריכה להתחיל לספור מיום המחרת. ואם שכחה ולא בדקה רק יום ראשון ויום שביעי מותר. ואם לא בדקה בשביעי עד השמיני מחלוקת רב ור' (יוחנן) [חנינא (נדה ס"ט ע"א)]. וצריך לכל הפחות שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה אחרונה. ואשה טהורה אין צריכה לבדוק עצמה בשום פעם אפילו אין לה ווסת, דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. אשה ששמשה ואחר כך תוך שלשה ימים ראתה דם או כתם צריכה לרחוץ בחמין ולקנח עצמה יפה במטלית או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע, ואז תוכל להתחיל לספור למחרת. ואם לא תעשה כך לא תתחיל לספור עד אחר שלשה ימים אחר יום התשמיש, ואחר תתחיל לספור דהיינו יום חמשי עם יום שימושה דהלכה כרבנן [שבת פ"ו ע"ב] דבענן שש עונות לפליטה וכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט והרי סותר יום הפליטה. ודין נושא בתולה כך הוא, בין קטנה בין נערה בין גדולה בועל בעילת מצוה ופורש, אם רואה בשעת תשמיש, אע"פ שהוא דם בתולים וצריך כמו כן להמתין שלשה ימים אחר התשמיש ואחר כך תתחיל לספור שבעה נקיים או תרחץ בחמין ותקנח עצמה ותספור למחרת. דין יולדת, בין וולד בין נפל חשובה כילדה בזוב, שאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם וצריכה לישב שבעה נקיים ומותרת לבעלה אחרי כן אפילו רואה, דדם טוהר הוא עד מלאת ארבעים לזכר ושמונים לנקבה. וצריכה לפרוש ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה, ואפילו אינה רואה אותה לילה אסורה לשמש, כדאיתא פרק ערבי פסחים [פסחים קי"ג ע"ב], היושבת על דם טוהר אסורה לשמש, ואמר רבא, עונה, ופרש"י לילה ויום. ואין נראה לרבינו ברוך ולרשב"ם, דבכל התלמוד עונה הוי לילה או יום, לכך פי' דסגי בלילה אחת.
ואומר המיימוני [פי"א מהלכ' איסו"ב ה"ה], שמנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב, שהיא מרוק, שאין נותנין ליולדת (ארץ) בזמן הזה לא דם טוהר ולא דם קושי, אך אם ראתה בתוך ימי טוהר אע"פ שראתה אחר שספרה שבעה נקיים וטבלה סופרת שבעה ימי נקיים אחר שיפסוק הדם. אבל בצרפת בועלין על דם טוהר אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב, וכן בארץ האי, ודבר זה תלוי במנהג, כך לשון המיימון.
ועוד כתב רבינו ברוך, שאשה יולדת שספרה שבעה נקיים וקודם שטבלה ראתה אין כאן חשש, ובשביל כך לא סתרה מניינה אם עדיין לא מלאו ארבעים לזכר או שמונים לנקבה וטובלת לערב ליל שמיני ומשמשת. ופי' ר' סעדיה גאון ושאלתות דרב אחאי וה"ג דרב יהודאי גאון ור"א ור"ח ורש"י ורשב"ם, שימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה, דאין הלכה כאביי לגבי רבא, רק ביע"ל קג"ם, וכן פי' לעיל בשם המיימוני. וחולק עליהם ר"ת ואומר דאין עולין. ולמ"ד של יע"ל קג"ם היא ימי לידה. והא שלא הזכיר יו"ד מימי לידה, שהרי כבר הזכיר יו"ד ביאוש שלא מדעת. ולפי דבריו נראה להצריך לכל יולדת שתי טבילות קודם שתהא מותרת לבעלה, אחת לאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה להשלים ימי לידה שתוכל אחרי כן לספור ז' נקיים בשביל חשש של יולדת בזוב, ואחר ספירת ז' נקיים תטבול ומותרת לבעלה, דאם לא טבלה קודם הספירה א"כ לרב דאמר [נדה ל' ע"ב] מעין אחד הוא והלכה כמותו, כל הימים קרויין ימי לידה עד שתטבול, שהרי ב"ה סברי [שם ל"ד ע"א] דם יולדת שלא טבלה מטמא לח ויבש כדם נדה, וטעמא משום דסברי ביומי [ו]טבילה תלא רחמנא, שעד הטבילה קרוין ימי לידה והרי (הן) [אין] עולין לספירה זיבה, דסתמא כמו שקרוין ימי לידה אפילו לאחר ז' לזכר לטמא הדם מן התורה עד שתטבול, למה לא קרויין נמי לידה לעניין בעילה עד שתטבול. ואע"פ שכל הגאונים והקדמונים וסדר התנאים ואמוראים אומרים שלמ"ד מיע"ל קג"ם היא לחי העומד מאליו, מ"מ בצרפת נוהגין איסור כר"ת, הואיל ויצא מפיו.
דין שהאשה שהשתינה ומצתה דם בתוך המי רגלים טהורה אף בזמן הזה. ואשה שחל שביעי שלה ליל ט' באב אסורה לטבול עד לילה שאחרי כן, כר' חנינה סגן הכהנים דאמר [תענית י"ג ע"א], כדי הוא בית אלהינו לאבד טבילה אחת בשנה (ופ"ק) [ופ"ב] דביצה [ה"ב] הורה ר' לוי כוותיה בירושלמי. ובלא הירושלמי נראה לרבינו ברוך כן, דדווקא בין התנאים שעסוקין בטהרות ואפילו בט' באב מגו שצריכה לטהר ולטבול בעבור טהרות טובלת נמי לבעלה, אבל עתה לא נהגו בטהרות. אבל יכולה (לכוף) [לחוף] במוצאי ט' באב בלילה ולטבול, ואם אין לה פנאי בלילה תוכל לרחוץ מערב ט' באב ולחוף כדי שיהא נקל לה עדיין לחוף קצת ליל מוצאי ט' באב ולטבול.
כל אשה, אפילו קטנה, בתולה או בעולה, אלמנה או גרושה, הרוצה להנשא צריכה לבדוק עצמה ז' נקיים קודם שתבעל לחתן, אע"פ שלא ראתה עדיין מעולם, שמא תראה דם מחמת חימוד. ואם ראתה ואין פנאי להמתין הנשואין יותר החתן אסור לישן בחדר שהכלה שם אלא א"כ יש עמהן אחד בחדר, דכיון שעדיין לא בא מעולם אל אשה זאת, אסור להתייחד עמה שמא יתקפנו יצרו ויבא עליה באיסור. וכתב המימוני [פי"א מהלכ' איסו"ב ה"י], שכל אשה לא תנשא עד שתספור ז' נקיים ותטבול. ואם החתן תלמיד חכם מותר לישא, שיזהר שלא ייגע אליה קודם שתטבול.
דין הכתמים בזמן הזה כאשר פי' לעיל [פ"ז]. וכתב רבינו ברוך, שאם מצאה דם בראייה וספרה שלשה ימים נקיים ומצאה כתם כשר, אבל ימים (של) ראשונים של ספירה נראה שבענן נקיים בלא ספק, שתדע שפסק דם המקור, אבל אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמא ואין לתלות במכה. אבל אם היא פקחת לידע שדם יוצא מאותה מכה, גם דם שבשעת בדיקה טהור, כדתניא [נדה ס"ו ע"א], נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם, אלמ' דווקא כשיודעת שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהור דם של בדיקה, אבל אם ספק לאשה אינה תולה דם של בדיקה, אבל כתם של בגד תולה בה. ואפילו כשיודעת בודאי שהמכה מוציאה דם אינה תולה בשעת וסתה, דא"כ לא תהא טמאה לעולם.
וכתב המיימוני [שם הי"ב], שאשה שראתה לובן או דם ירוק או השליכה חתיכה אדומה שאין בה דם טהורה אף בזמן הזה, וכן היתה לה מכה ודמה שותת טהורה אף בזמן הזה, שצריך מראות הדמים הטמאים אף בזמן הזה. ויש טועים להצריך בזמן הזה לרואה יום אחד להמתין ז' ימים קודם שתספור ז' נקיים. וכתב המיימוני [שם הי"ד], שטעות הוא ואין ראוי להורות כך, רק כל נדה תוכל להתחיל ממחרת יום ראייתה ז' ימי נקיותה ותטבול בליל שמיני כאשר בארתי. יש נדות שאין רוצות לבא לבית הכנסת לפי שהן טמאות וכתיב [ויקרא י"ב], ואל המקדש לא תבא, ואומר ר' שמעיה, שטעות הוא בידם, שהרי אנו זבים ובעלי קריים ונכנסין שם והוא הדין לנדות.
